<h1>ספר התרומות שער י"ג חלק א'</h1>
<h2>דף מא.</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קע"ה ע"ב] מתניתין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. איכא מאן דאמר דכל כתב ידו חתם ידו רוצה לומר. והוא שחותם מלמטה את שמו. וכדתנן כתב סופר ועד, ואמר ר' ירמיה [גיטין ע"א ע"ב] חתם סופר שנינו. והא ליתה, דאפילו בכתב ידו כולו סגי. מיהו כתב מתחלה את שמו וכתבו אחרים למטה חיוב עליו, אין זה נקרא כתב ידו ואינו מעלה ואינו מוריד דאיכא למיחש לזיופא. והראיה בזה ההיא דגט פשוט [קס"ז ע"א] ההוא כזבנא דאתא לקמיה דאביי אמר ליה לכתוב מר חתימות ידיה דכי אתו רבנן ומחוו לי מעברנא להו ושבקנא להו מכסא. שקיל אביי וכתיב ליה שמיה אריש מגלתא, הוה קא נגיד ידיה, אמר ליה כתב קדמוך רבנן. ותו גרסינן התם אמר אביי האי מאן דבעי לאחוויי חתימות ידיה בבי דינא לא ליחתום שמיה אסוף מגלתא דדילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו [שהוא חייב לו] גובה מנכסים בני חורין, אבל לחתום אריש מגילתא ותו ליכא למיחש למידי. מכאן ראיה שהחותם בראש מגלה כיון שנסתלק בזה חשש איניש דלא מעלי משמע דאפילו כתב תחותה מידי לא מעלה ולא מוריד ואינה נדונת כשאר כתב ידו. ולא תקשי לך ההוא שטרא [ב"ב קע"ב ע"א] דנפק בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בר פלוני לויתי ממך מנה. ולא איסתפקא ליה אלא בדין ממך אי משתמע ממאן דנפיק מתותי ידיה, אבל שטר ההודאה כשטרא מעליא הוה דאין ליה, ואע"ג דאיתיה בריש מגלתא. הא לא קשיא דהתם מיירי בשטר שהכל מכתיבת ידו וכיון שכל הצריך לשטר כתב הלוה מכתיבת ידו ומסרו לו הוי כשר, מידי דהוה אע"ג דלא חתים שדיו בכך, כ"ש כשחתם בתחלה שמו והוסיף לכתוב לויתי ממך מנה, אבל הא דפסיל אריש מגלתא מיירי בשאינו כותב אלא שמו בלבד ואחרים כותבין שאר הדברים, ובהא איכא למיחש לזיופא ופסיל. גם הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל הוסיף לבאר לי בתשובתו [סימן כ"ג] דבר זה, דההיא שטרא דנפק בבי דינא דרב הונא הודאה בעדים הוה, תדע שאלו לא היתה חתומה בעדים מיגו דיכיל למימר פרעתי הוה מהימן למימר דההוא ממך מריש גלותא אמר ולא מיניה, אבל היכא דחתם בראש מגלה והשטר כולו נכתב מכתיבת אחרים אינו שטר, אבל מכתיבת ידו כולו כשר אע"פ שאינו חתום בו. והראיה בזה מדתנן [גיטין פ"ו ע"א] גבי ג' גיטין כתוב בכתיבת ידו ואין בו עדים כשר. ומפרש בירושלמי [גיטין פ"ט ה"ג] ג' גיטין הללו גובין מבני חורין. ואי אפשר לפרש חתם ידו, דדומיא דכתב סופר קאמר ומה התם כתב ולא חתם אף זה כן. ועוד מדקא מפלגי בטופסא דספרא שמע מינה טופסא דידיה בלא חתימה כשר. וכן נתברר מפירוש רש"י ז"ל. ומכאן אני דן בתרכירה שהשותפים מוציאים זה על זה כמו חתם ידו לגבות מבני חורין, ע"כ.
ויש לברר כתב ידו שכתב עליו הנפק בית דין אם דינו כמלוה הכתובה בשטר. על זה גרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] בעא מיניה רבא בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו. פירש רבינו שרירא ז"ל בתשובה כגון שהביא המלוה אותו כתב יד בב"ד והביא עדים שהעידו שזה כתב ידו, אבל אם יקימוהו משני שטרות או משתי כתובות לא מהני, דכיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר, ע"כ. ומסתברא דחד דינא [אית] להו. ופשיטנא שאע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מבני חורין. וכתב הרב ז"ל בהלכות טעמא דמילתא דכל כתב ידו אע"ג דאיתחזק בבי דינא אינו גובה ממשעבדי משום דכמלוה בעדים דאמי, הלכך אי קא מודה ליה לוה דלא פרע ליה מידי גובה מבני חרי.
מיהו אי קא טעין דפרע ליה אע"ג דאיתחזק בבי דינא ואיתיה בידיה דמלוה כתב ידו דלוה משתבע שבועת היסת ומפטר. מיהו אי קא כפר ואמר לא לויתי מעולם ממך ולא היו דברים מעולם והא לאו כתבא דידי הוא, אם הוחזק כתב ידו בב"ד אי נמי איכא סהדי דכתיבת ידיה הוא הוחזק כפרן ומשלם, דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. גם רבינו שרירא ז"ל כתב בתשובתו אם אמר על כתב ידו פרעתיו מהימן, שהרי לא אמרו רבותינו לשום אותו [כשטר], ולא אמר רב פפא [שבועות מ"א ע"א] אלא מאן דמפיק שטרא אבל במוציא כתב ידו לא נאמר כן, וכיון שלא נאמר כן אין לנו לחייבו, ע"כ. והרב ר' זרחיה ז"ל חולק עליו ואומר דאי אמר על כתב ידו פרעתי שאינו נאמן דיכיל למימר ליה האיך שטרא בידי מאי בעי. ומלתא דרב פפא דאמר האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו', לא כל כמיניה דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי. ונראה לי כי כלל גדול בין בשטרי חוב בין בכתב ידו. וכן נראה מלשון משנתינו ששנינו כשר וגובה מנכסים בני חורין, ואלו היה כדברי הרב ז"ל היה לו לתנא דמתניתין לפרש ולומר ואם טען ואמר פרעתי נאמן, ע"כ.
גם הר"א ז"ל כתב גם בעיני יפלא והרב לא אמרה מעצמו כי בשם רב שרירא ורב האיי ז"ל נאמרה, ומפני שאין לה קול כמו שיש למלוה בשטר ועדים לא זכר אותה בשעת פרעון לפיכך אינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי. אי נמי שטר שיש עליו עדים יש להקפיד עליו שמא יתקיים בחותמיו ויוציאנו לאחר זמן ולעולם אם היה פרוע לא היה מניחו אצלו, אבל שטר כתוב בכתב ידו סבור הוא שאינו יכול לקיימו אלא מפיו ולפיכך אינו מקפיד לחזרתו. ולזה הטעם אם הוחזק כתב ידו בב"ד אינו יכול לטעון ולומר פרעתי. וגם לטעם הראשון היה ראוי לומר כן שהרי כיון שהוחזק בב"ד יש לו קול ולא היה ראוי לשכח אותו. ויש תימה איך קא מקשו עליה אי משום קלא כיון שהוחזק כתב ידו בבית דין קלא אית ליה, שזה אינו כדאמרינן [כתובות ק"ט ע"א] העורר על השדה והוא חתום עליה בעד שאבד את זכותו, ואמרינן עלה אמר ר' אמי לא שאנו אלא עד אבל דיין לא אבד את זכותו. פירוש, אם השטר נחתם על ידי עדים אחרים והחזיקו חתימתן בב"ד וזה הדיין העורר חתם על האשרתא לא אבד את זכותו. דתני ר' חייא אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו, והדיינין חותמין אע"פ שלא קראוהו שאין מעידין אלא שהכירו חתימת העדים. וכיון דבלא קריאה חתמי ביה מי יוציא הקול ממה שכתוב בו. הילכך איתיה לטעמא דרבינו אלפסי ז"ל וכותיה מסתברא.
